Who 

Are we?

בית הספר "השלום" לילדי פליטים באי לסבוס הוא פרי שיתוף פעולה של בוגרי תנועת השומר הצעיר ותנועת אג'יאל.

אנו מחנכים ומחנכות, מורים ומורות, יהודים וערבים. גדלנו בתנועות הנוער בישראל, ושם למדנו שלכל אחד מאיתנו יש אחריות על החברה שבה אנחנו גדלים ועל העולם שאנחנו חלק ממנו.  

תנועת אג'יאל – أجيال היא תנועת נוער ערבית ישראלית המבססת את הפדגוגיה שלה על אמונה באדם ובחירה בדרך החינוך הבלתי פורמלי להנחלת ערכיה. תנועת אג'יאל רואה בחינוך כלי מרכזי להבטחת ניידות חברתית ודרך מרכזית לקידום ופיתוח החברה הערבית בישראל. היא תנועה אחות של תנועת השומר הצעיר ופועלת כחטיבה הערבית בתוכה. 

תנועת הבוגרים של השומר הצעיר היא תנועת מחנכים חברתית המונה כיום מאות חברים, שפרוסים בעשרות נקודות ברחבי הארץ. התנועה פועלת למען חברה ישראלית צודקת, שוחרת שלום ובעלת אופי יהודי ודמוקרטי. חברי התנועה חברים בקבוצות ובקיבוצי מחנכים, שואפים להגשים אורח חיים שיתופי ורואים בשוויון ערך האדם בסיס לחיים, שבהם יכול כל אדם לבטא את עצמו מתוך מחויבות לאושרו של הזולת.

 

 

Why Us?

העשייה שלנו כאזרחי מדינת ישראל עם פליטי מדינות ערב והאגן הפרסי מייצרת אינסוף מפגשים ושיחות עם התלמידים, עם המורים ועם הורי בית הספר. כולנו שמענו סיפורים זה על זה מאז שנולדנו ומעולם לא נפגשנו פנים אל פנים. עבורנו כישראלים בית הספר מייצר הזדמנות למפגשים עם אנשים שמעולם לא היינו פוגשים במצב אחר. ישראל היא סמל לאויב במדינות כמו איראן, אפגניסטאן, סוריה ועיראק, וגם אצלנו האיום החיצוני המתמיד פועל את פעולתו – יוצר ניכור בין בני האדם . אבל מה קורה כשאנשים פוגשים אנשים? כשעיניים ישראליות פוגשות עיניים סוריות או איראניות? 

 

בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה החלטנו לצאת יחד, יהודים וערבים מישראל, ולעשות מעשה. 

מה שהתחיל כקמפיין גיוס כספים שנועד להבטיח שלושה חודשי פעילות הפך לבית הספר הגדול ביותר לילדי פליטים באי לסבוס, שלמעלה מ-3000 תלמידים ותלמידות עברו בשעריו בשנתיים האחרונות. לאחר חודשי הקמה מאתגרים מצאנו את עצמנו בהרפתקה שקיבלה חיים משלה, ולקחה אותנו לדרכים, שרבים מאיתנו לא חשבו שנתגלגל אליהן.

מצאנו את עצמנו, חבורת אנשים שביקשה לעשות את הדבר האנושי, באחת החזיתות העולמיות שבהן האנושות עומדת יום יום לאחד ממבחניה הקשים ביותר. 

 

כבר בימיו הראשונים, כשבית הספר היה רק שתי מכולות אדומות קטנות שהוסבו לכיתות לימוד, התחילה להתעצב השותפות האנושית שמלווה אותו עד היום. שותפות שבבסיסה נמצאת האמונה שעלינו לעבוד עם האנשים ולא בשביל האנשים. עוד לפני שהיו מורים בבית הספר, והרבה לפני שהיו בו תלמידים, היו אלו יאסין מתוניסיה,יאסין ממרוקו, אבו סמיר ומוחמד מסוריה וג'אפר ממצריים, שהגיעו ממחנה הפליטים והפכו את השטח שעליו עומד היום בית הספר לסמל של אחוות עמים. הם הצליחו במשימה על ידי בנייה ועבודה משותפת. מאז ועד היום עבר המפעל הזה כמו לפיד בין אלפי נפשות שבנו, לימדו ולמדו בבית הספר. בית הספר שייך לכל אותם אנשים שלאחר מסע ארוך כפליטים, בעודם בורחים מרדיפות ומדיכוי, ביקשו להיות חלק ממקום שבו בני אדם יוצרים מערכות יחסים חדשות בין עמים וקבוצות.

 

מחסור, כאב ותסכול יכולים להפוך במהירות לשנאת האחר. ההמתנה הריקה והאינסופית שהיא שגרת יומם של הפליטים, בשילוב עם תנאי החיים הקשים במחנות יוצרים את התנאים לצמיחה של גזענות ומאבק בין מדוכאים. כך, במקום למצוא מקום בטוח להתאושש בו, מיליוני בני אדם, שברחו מכל המוכר להם כדי לשרוד, מוצאים את עצמם בגלגול נוסף של מאבק הישרדותי. הסיפורים שתלמידי בית הספר ומוריו הביאו מתוך מציאות חייהם במחנות, היו אלו שלא השאירו לנו ברירה אלא לבנות יחד איתם את בית הספר הבין-לאומי לשלום. כך אמר סאלם, מורה בבית הספר באחת מפגישות המורים הראשונות:

״עזבו אתכם ממתמטיקה והיסטוריה , הם חשובים, אבל אותם תמיד יהיה מי שילמד את הילדים האלו בהמשך חייהם. הדבר הכי חשוב בבית הספר הוא שאנחנו נהיה מורים של שלום . מורים של שלום זה מצרך נדיר בימינו. יהודים, מוסלמים ונוצרים שעובדים יחד. סורים, ישראלים, איראנים, אפגנים וקונגולזים שמחנכים יחד. אנשים בהירי עור ואנשים כהי עור שמניחים את השונה בצד ומחפשים את המשותף. התפקיד שלנו בעולם הוא ללמד את הילדים האלו שלום.״

Follow us on:

 

  • Facebook
  • Grey Instagram Icon
  • Twitter

Donate Us

 

עזרו לנו לעזור להם